האם זה ישן מספיק כדי להיות ״עתיק״?

חוק העתיקות בישראל קובע כי כל אובייקט מעשה ידי אדם שנוצר לפני שנת 1700 מוגדר כ״עתיקה״ ומוגן בחוק. כל מה שנוצר לאחר שנת 1700 איננו נחשב עתיקה ואיננו מוגן. המשמעות של ההבחנה הזו היא שמעל 200 שנה של מורשת חומרית מהתקופה העות׳מאנית הכוללת את השרידים של התרבות החומרית והאדריכלית הפלסטינית בארץ עד 1948 יכלו ברבות השנים להיהרס ולהיעלם באין מפריע, בעוד ממצאים מתקופות קדומות יותר נשמרו ונחקרו. הגדרת שנת 1700 כשנת סף בחוק העתיקות שירתה את מדינת ישראל בניסיון לקשור את ההווה הישראלי עם תקופות היסטוריות קדומות תוך ״דילוג״ על ההיסטוריה העות׳מאנית והפלסטינית, אולם המקור של ההגדרה הזו אינו ישראלי דווקא אלא הוא מנדטורי-בריטי.  

את הרעיון לחוק העתיקות במתכונתו המנדטורית (כמו חוקים רבים אחרים -רישום אדמות בטאבו למשל) ירשו הבריטים מהשלטון שקדם להם בארץ - האימפריה העות'מאנית. חוק העתיקות העות'מאני נחקק לראשונה בשנת 1869, תוקן בשנים 1874 ו-1884 ונוסח מחדש בשנת 1906, כאשר כל גרסה של החוק ביקשה לתקן את קודמתה על ידי הרחבת ההגדרה של מהי "עתיקה". מטרתו המרכזית של החוק העות'מאני הייתה הגנתית. בעולם בו מורשת היסטורית הלכה ותפסה תפקיד גובר והולך בזהות הלאומית, ביקשה האימפריה העות'מאנית להגן על נכסיה התרבותיים אשר נגזלו מאתריה העתיקים באופן בלתי רשמי על ידי סוחרי עתיקות ובאופן רשמי על ידי ארכיאולוגים אירופאים.

בעידן בו הלכה האימפריה ואיבדה חלקי ארץ משמעותיים למעצמות אירופאיות או לקבוצות לאומיות, היכולת להגן על עתיקות היתה להפגנה הכרחית של ריבונות ושל "תודעה היסטורית"  שנתפסה כחלק בלתי נפרד מהציביליזציה המודרנית. בעלות על שרידים מעברה של הארץ מעל ומתחת לקרקע, סימלה על כן את הקשר שבין האימפריה כישות פוליטית, ובין אדמתה ואלו שחיים עליה. גרסתו האחרונה של החוק העות'מאני משנת 1906 נועדה לבטא את הרעיון הזה: החוק נקב ברשימה אקלקטית ומקיפה של עצמים מסוגים שונים שכל אחד מהם יכול היה להיחשב ל"עתיקה"- ממבנים מפוארים ועד שברי חרסים.

הרעיון מאחורי הגדרה עמומה זו היה שכל מצאי חומרי מעשה ידי אדם יכול ליפול בתוכה, ועל כן להיות אסור במסחר או בפגיעה ללא אישור השלטונות. היה זה, ככל הידוע החוק היחיד בעולם שכלל הן מבנים ומונומנטים, הן אתרים היסטוריים והן אובייקטים ניידים באותה הגדרה חוקית שהיום אנו מכנים "עתיקה".

עם הכלת שלטון המנדט, שינו הבריטים חלקים שונים בחוק העות׳מאני על מנת לשפר, לטענתם, את היכולת להגן על העתיקות שכעת היו תחת שליטתם. אחד השינויים הללו היה החלפת ההגדרה העות'מאנית העמומה ל"עתיקה" בעיקרון "רף העתיקוּת" אותו העמידו על שנת 1700. את מקורותיו של השינוי המסוים ניתן למצוא בדיוני ועידת השלום בפריז שנת 1919 בו קבעו המעצמות המנצחות במלחמת העולם הראשונה את תנאי הסכם השלום עם אלו המובסות. בין היתר קבעו המעצמות כי האימפריה העות׳מאנית המובסת שטרם התפרקה בשלב זה, תצטרך לשנות את חוק העתיקות שלה באופן הזה.

מדוע נגע הסכם הכניעה של האימפריה לנושא זניח כמו הגדרת עתיקות? אנגליה וצרפת ראו בעיני רוחן סדר עולמי חדש בו הן שולטות בעתיקותיה של האימפריה העות׳מאנית המובסת ובהכנסת סעיף זה הן ביקשו לעשות את הצעד הראשון לקראת עידן נפלא שכזה. תיקון החוק אכן יושם בהמשך בכל הטריטוריות המנדטוריות במזרח התיכון תחת שליטת אנגליה וצרפת, היינו הטריטוריות העות׳מאניות לשעבר. אולם מהיכן הגיע הרעיון הזה לוועידת פריז מלכתחילה? שנת 1700 מופיעה כשנת סף בתקנות בריטיות בנות הזמן הנוגעות לשימור של מבנים עתיקים באיים הבריטיים ונראה שבמקורו יובא הרעיון משם אל מנסחי ההסכם.

אך מה להעדפות במורשת בריטית ולארכיאולוגיה של המזרח התיכון? כאן נכנסת לתמונה תפיסה כללית יותר שאפיינה את הארכיאולוגיה וההיסטוריוגרפיה המערבית בת הזמן שראתה במאות האחרונות של האימפריה העות׳מאנית תקופה של ניוון וסיאוב, עידן שאין סיבה לחקור אותו, ללמוד עליו או לשמר את המורשת שלו. במצב עניינים כזה, לא נראה היה מוזר להחריג את שתי המאות האחרונות מתחום החוק, כפי שהיה מקובל באנגליה. בעוד עבור העות׳מאנים מורשת תרבותית יכלה להיות מכל תקופה מתוך תפיסה של המשכיות היסטוריות, רעיון סף העתיקות יצר ניתוק בין ההווה ובין מה שנתפס כהיסטורי ובעל ערך. בניגוד למציאות באיים הבריטיים, שם ייצג עיקרון רף העתיקוּת העדפה סגנונית לקביעת ערכי מורשת לאומיים, במזרח הקדום לעיקרון שכזה לא היה שום היגיון מקומי. במרחב ארץ ישראל-פלסטין חלקים ניכרים מהנוף הבנוי נשענו בדרך זו או אחרת על מבנים קדומים יותר ועל כן העדפת תקופה אחת באה בהכרח על חשבון תקופה אחרת.

ככלל, מחלקת העתיקות ביכרה את עברה המדומיין של הארץ על פני מרקם החיים העכשווי בה וחוק העתיקות היה הכלי דרכו תורגם תעדוף זה למציאות בשטח. באמצעות החוק שהפריד שרירותית בין עתיק ושאינו עתיק, יכלה מחלקת העתיקות להקפיא את פיתוחם של חלקי עיר כמו למשל בעזה המנדטורית, בח'אן אל עמדאן בעכו, או בעיר העתיקה של נצרת ואף להפטר כליל ממבנים עכשוויים כמו במקרה של מגדל השעון מעל שער יפו בירושלים.

כל זאת, על מנת להגיע לשימור אותם חלקים "עתיקים" שנתפסו בעיני הבריטים כמייצגים באופן מהימן יותר את נופה האמיתי של הארץ. היות וחוק העתיקות הישראלי ירש את זה המנדטורי, מבני מורשת צעירים משנת 1700 כמו אלו שהוקמו למשל עם ההתיישבות היהודית בארץ ישראל, לא היו מוגנים בחוק. לשם כך, הוקמה בשנות השמונים של המאה העשרים המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל, האחראית לאיתור מבנים מאוחרים משנת 1700 שיש להגן עליהם. כך נוצר המצב האבסורדי בו שנת 1700, שסימנה במקורה הבריטי את הגבול העליון לבחירת מבנים לשימור, נעשתה בישראל מבלי שום היגיון היסטורי, לגבול התחתון לבחירת מבנים כאלה. הן המקור הבריטי שנגע בעיקר בשימור מונומנטים, והן המקור העות'מאני שביקש להגן על שרידים עתיקים שונים מגניבה התמזגו אל החוק המנדטורי ואל יורשו הישראלי ועיצבו אותם כך שיתמקדו בממצאים ואתרים נקודתיים ולא במרחב הנופי ההיסטורי. מיקוד זה השפיע על האופן בו ביקשו הן הבריטים והן מדינת ישראל לעצב את אופייה הבנוי של הארץ.