זמנים מודרנים ביפו העוסמאנית

אם תזדמנו לכיכר השעון ביפו, אפשר שתשאלו את עצמכם באשר למגדל הניצב במרכזה: מי בחר להקים את המבנה ולמה דווקא כאן? ומדוע נבחר דווקא מגדל שעון לשמש כמונומנט המרכזי של הכיכר? איזה צורך מילא? באתר עצמו תתקשו למצוא תשובות וחיפוש ברשת יעלה פרטים דלים, סותרים, ולעתים קרובות שגויים. זהו מצבם של מבנים ושרידים עוסמאניים רבים ברחבי הארץ. במידה שאנו חושבים בכלל על מה שמכונה "תקופת הטורקים", אנחנו נוטים לדמיין אותה כפי שתוארה לעתים קרובות בספרות וההיסטוריוגרפיה הציונית. היתה זו לכאורה תקופה של קיפאון מוחלט, ניוון ושקיעה, שהרי לפני שבאו הציונים היתה הארץ רק ביצות וקדחת. הגישה הזו מנגידה בחדות את החדש והמודרני, אותו היא מזהה עם הציונות, עם הישן, המסורתי והמנוון, המזוהים עם השלטונות העוסמאניים, תושבי הארץ הערבים, ובמידה מסויימת, גם מה שמכונה "היישוב הישן".

כך גם באשר ליפו. זו מתוארת כעיר מסורתית, קפואה ומסתגרת ומונגדת דרך קבע לתל אביב, החדשה והדינמית; העיר הלבנה. בסיפור הזה, תל אביב נולדה מן החולות, מנותקת מיפו. אלא שהסיפור שמספר מגדל השעון ביפו הוא סיפור מורכב בהרבה. האמת היא שיפו, כמו ערים בכל הלבאנט העוסמאני, עברה תמורות משמעותיות לאורך המאה התשע-עשרה כתוצאה מתהליכים ברמה הגלובלית, האימפריאלית והמקומית. בין התהליכים האלה ראוי להזכיר את ההתרחבות של הכלכלה העולמית המונעת קיטור, והתגברות הייצוא והיבוא מן הארץ ואליה, שבתורם האיצו את הצמיחה הכלכלית של יפו, והביאו אליה מספרים גדלים והולכים של אנשים, סחורות ורעיונות. מפעל הרפורמות העוסמאני, ששורשיו נעוצים כבר בסוף המאה השמונה-עשרה, הביא להידוק השליטה של המרכז בפרובינציות, שיפור מצב הביטחון, חיזוק מערכות השלטון ופיתוח עירוני ברחבי האימפריה.  רבות מן הרפורמות לא הושלמו, אחרות כשלו, או נתקלו בהתנגדות, אולם אין ספק שכמכלול, הן השפיעו על כל תחומי החיים.

על רקע התהליכים האלה ברמה הגלובלית והאימפריאלית, חוותה יפו לא רק צמיחה כלכלית אלא גם דמוגרפית. בעוד שבתחילת המאה התשע-עשרה היו בה רק כמה אלפי אנשים, בסופה הגיע המספר לכ-50,000. החומות שנועדו להגן על יפו, הפכו על רקע השיפור מצב הביטחון, והגידול באוכלוסיה לבלם בפני התרחבותה של העיר ולכן, החל בשנות השבעים, הן נהרסו בהדרגה. מצפון לתווואי הישן של החומה הוקמו שכונות חדשות. רחוב בוסטרוס, לימים רחוב רזיאל, הפך עד סוף המאה התשע-עשרה לרחוב המסחרי המרכזי של יפו החדשה ולאורכו היו פזורים השוק המרכזי, מוסדות תרבות, קונסוליות זרות, חנויות יוקרתיות, בתי מלון, בתי קפה ותחנת הרכבת.

יעקב גולדמן, רב ועיתונאי שחי בארץ באותה תקופה התייחס לאזורים האלה כ"עיר החדשה" והנגיד אותה לזו הישנה שלא נהנתה מתנופת הפיתוח.

"[...] נתוספו בה {ביפו} בנינים רבים יפים ונהדרים, גם מבני ציבור, גם בניני יחידים לרוב, גם הממשלה הרוממה יר״ה {ירום הודה} בנתה בית פקודת גדול ונהדר מאד המושך עליו עין רואה, ובית קסרקטין גדול ונאה, וכ״כ נתרבו הבנינים עד כי נתוספו שוקים חדשים, והם חדשו את פני העיר ויתנו מהודם עליה. ולא רק שוקים חדשים, כי אם   פרורים שלמים נתוספו מסביב לה עד כי העיר הישנה, בחוצותיה הקצרות והצרות, בבניניה הרעועים וכל אי סדריה – היא כאין וכאפס מול העיר החדשה אשר איך שהוא נראו בה עקבות העת החדשה, רשמי אירופא, ותוי המשטר והסדרים״.

גולדמן מתייחס בדבריו גם לכיכר העיר החדשה  שסביבה התרכזו מבנים ממשלתיים, כולל ארמון המושל החדש, המסגד הגדול בעיר, מסגד המחמודיה, וכן עסקים רבים. הכיכר היתה, אם כן, הלב השלטוני, הדתי והמסחרי של העיר החדשה והבחירה להקים את מגדל השעון דווקא שם מלמדת לא מעט על המטען שנשא.

כיכרות דומות הוקמו באותה תקופה בערים רבות ברחבי האימפריה, ובעשרות מהם הוקמו מגדלי שעון. הבחירה להציב דווקא שעונים בטבורן של ערים היתה שיאו של תהליך שגם הוא התחיל יותר ממאה שנה קודם. החל בסוף המאה ה -18, גופים שונים במנגנון המדינה החלו ליישם בהדרגה שיטות חדשות של ארגון זמן. בניסיון להשיג רמות גבוהות יותר של פיקוח ושליטה,  סדירות ויעילות, פיתחו הצבא, הביורוקרטיה, בתי הספר, משרדי הטלגרף ומערכות נוספות סדרי זמן שנשענו במידה גוברת והולכת על שעונים מכניים, ולא על קריאת התפילה, כפי שהיה נהוג קודם לכן. בתי הספר העוסמאניים החלו מלמדים לקראת סוף המאה על חשיבותם של דייקנות ויעילות וניסו להטמיע בתלמידיהם את המודעות למה שכונה בספרי הלימוד של התקופה "ערכו של הזמן." בהדרגה, גם רשתות תחבורה והפעילות המסחרית הוכפפו לשעונים וללוחות זמנים מדוקדקים יותר. לדוגמה, קו הרכבת מיפו לירושלים שנפתח ב-1892, הוכפף ללוח זמנים והגדיל את הצורך בשעונים בעיר.

במציאות הזו, הפכו שעונים ציבוריים לצורך פונקציונלי. הם קבעו שעה סטנדרטית שכנגדה אפשר היה לתאם את השעונים בכל העיר, ולבצע המרות בין שיטת השעות העוסמאנית הישנה לשיטת השעות האירופית, שהשימוש בה החל מתרחב. אולם אל הממד המעשי הזה יש להוסיף את ההיבט האידיאולוגי. עבור הסולטאן והאליטה האימפריאלית, היו מגדלי השעון מכשיר לביסוס הסדר החברתי-פוליטי וביצור מעמדו של העומד בראשו; מכיוון שבני התקופה זיהו סדרי זמן משוכללים עם הקדמה, מגדלי שעון סייעו לשלטון להקרין תדמית  מודרנית ובכך לתרום לביסוס הלגיטימיות שלו.

היוזמה להקמת המגדל נולדה בשנת חצי היובל לשלטונו של הסולטן עבדולחמיד השני (1901), והוא הושלם לקראת סוף השנה הבאה. את הקמת המגדל הוביל מוריץ שיינברג, שען ויזם. שיינברג מתאר בזכרונותיו את הפגישה שכונסה כדי ״לדון איך לחוג את יובלו של השולטן ובאיזה אופן להנציח ביפו את זכר המאורע זה ע״י איזה מפעל ציבורי חשוב״. לפחות על-פי עדותו שלו, הוא זה שהציע שיוקם ״מגדל יפה באמצע העיר״ ובראשו ימוקם ״שעון גדול שיראה את הזמן מארבעה צדדים, בשני כוונים את השעה האירופית ובשנים את השעה הערבית.״ וכך היה. פרנסי העיר תרמו כספים להקמת המבנה ובסופו של דבר נחנך המגדל בטקס מרובה משתתפים לקראת סוף 1902. כתב העת האיסטנבולי "סרווט-י פנון" דיווח על הטקס ואף פרסם תמונה שלו.

הטקס והתמונה בעיתון, ובסופו של דבר מגדל השעון עצמו, נועדו להציג את יפו העוסמאנית כעיר הצועדת עם "הזמן המודרני". תל אביב היתה במידה רבה המשכו של התהליכים שתיארתי כאן. היא לא נולדה מן החולות. היא נולדה מיפו, אך צריך להגיד, גם כנגד יפו. על כך בהזדמנות אחרת.