פצעים בנוף

אולי התגובה השכיחה ביותר למפגש עם מחצבה, בוודאי כזו שאינה פעילה יותר, היא התהייה על הפצע שגרמה. פצע בנוף ובארץ. אנחנו מסתכלות על מחצבות כעל פצעים מעשה ידי-אדם שיש לאחות. זה הרי לא מקרי, שהפעולה שעושות המדינה והרשויות במחצבות נטושות נקראת שיקום, ושהקרן האמונה על כך בארץ, זו ששותפה לשיקומן של המחצבות במגדל צדק, בנשר, במג'ד אל-כרום, בפסוטה ועוד, שהוקמה בחקיקה ב-1978, נקראת "הקרן לשיקום מחצבות". 

בראייתה של הקרן ושל המדינה, תהליך שיקום מוצלח הופך מחצבה לרוב למשאב ציבורי – גן לאומי, פארק, גינת משחקים – היכן שלפני כן שימשה כמשאב מסוג אחר, כזה שניתן לכלותו. החקיקה בעקבותיה הוקמה הקרן לשיקום מחצבות אף מחייבת שהמחצבה תכלה את משאביה לפני שתשוקם. כדי שמחצבה תהיה מועמדת לשיקום, צריך לכלות את חומר הגלם בה, האבן על סוגיה השונים. רק מחצבה שאין לה עוד מה להציע כמחצבה, יכולה להפוך למחצבה משוקמת. 

ום המחצבות לא עוסק רק באיחוי הפצע הוויזואלי, אלא גם בעצירת הנזק שמחצבה נטושה ממשיכה לגרום לסביבתה. אך הסביבות האלה אינן קופאות בזמן אף הן, ולעתים קרובות בעלי החיים והצמחייה שניתן לדמיין שהשיקום ישיב אל שטחי המחצבה, כבר נדחקו הרחק. אל מול ההתרחבות הבלתי פוסקת של השטחים הבנויים בהם אנו חיות – התרחבות שמחצבות הזינו אותה באבן, חצץ, מלט וסיד –  פעמים רבות מחצבות שהיו מרוחקות, נמצאות, לאחר שיקומן, בלב אזור מיושב בצפיפות. 

בתווך הזה, שבין המחצבות לסביבתן, נמצאים גם פצעים אחרים, כאלה ששיקום המחצבות כפרויקט סביבתי לא מבקש לאחות, אלא לכל היותר לכסות. אלה שהותיר ניתוקם הכפוי של הא.נשים שבנו את חייהם וחייהן במחצבות.

ביקור בגן הלאומי במגדל צדק חושף פצע אחד כזה. בין העיסוק בצלבנים במאה השתים עשרה לחוצבים העברים בתקופת השלטון הבריטי בארץ, השילוט באתר והסרטון המוצג בו – הפרשנות המוצגת למבקרת של המורשת המגולמת באתר, או ההמסרה שלו, בשפה המקצועית של רשות הטבע והגנים – מזכירים, במשורה כמובן, את הכפר הפלסטיני ששכן בסמוך למחצבות, שתושביו גורשו ב-1948, ושבתיו הוחרבו לאחר מכן. הכפר, ששמו היה מג'דל יאבא, וכונה גם מג'דל אל-צאדק, היה כפר גדול. הוא מנה מעל 1500 תושבים במחצית שנות הארבעים של המאה העשרים, שנים ספורות בלבד לפני הגירוש וההרס. 

עקירת תושבי מג'דל יאבא ב-1948 כחלק מהנכבה הפלסטינית היא כנראה הפצע הגדול ביותר שהגן הלאומי במגדל צדק מכסה, אך הוא אינו היחיד. העשורים שקדמו להקמת מדינת ישראל ולנכבה, בהם פרחה תעשיית חציבה עברית במגדל צדק, שאותה אתר הגן הלאומי מתעד לעייפה, היו שנים של מאבק על תוצרת האבן ברחבי הארץ. לצד תעשיית האבן הפלסטינית המבוססת יחסית, נעשו ניסיונות חוזרים ונשנים של מנהיגים ויזמים ציוניים ל"כיבוש האבן" ברחבי הארץ. 

מגדל צדק הייתה גולת הכותרת של המאמצים הללו, אך גם מחצבותיה נשענו על עובדים פלסטינים, חלקם ממג'דל יאבא הסמוכה. עובדים אלה הועסקו בשכר נמוך ונאבקו לא פעם על תנאי העסקתם. ב-1948 גירשו כוחות יהודיים את תושבי מג'דל יאבא והחריבו את הכפר, אך ההישענות של מחצבות מגדל צדק על עובדים פלסטינים מהסביבה לא תמה גם לאחר מכן. רבים מתושבי כפר קאסם הסמוכה עבדו במהלך שנות החמישים במגדל צדק ובמחצבות אחרות בסביבה. 

עבור תושבי כפר קאסם, כמו עבור פלסטינים רבים אחרים באזור המשולש והגליל בשנות הממשל הצבאי בין 1966-1948, היו מחצבות מקור הכנסה נגיש יחסית, במציאות בה תנועתם ועבודתם היו תחת מגבלות חריפות. בחסות המציאות הכלכלית הקשה של החברה הפלסטינית בישראל תחת הממשל הצבאי, היה ענף החציבה בשנים אלה עד לניצול מחפיר, לא רק של עובדים פלסטינים שהועסקו בשכר נמוך ובתנאים קשים, אלא גם של נשים וילדים. הסתירה הבסיסית בין הרצון והצורך להתפרנס ולבנות מחדש את שנחרב, אותם סיפקו רק בקושי המחצבות, לבין החיים היומיומיים בחזקת אויבים תחת ממשל צבאי, הגיעה לגילומה הקיצוני ביותר אולי בטבח שביצעו כוחות משמר הגבול הישראלי בתושבי כפר קאסם בשנת 1956. בין 48 הנטבחים, שכל חטאם היה שהיו פלסטינים ושלא ידעו על עוצר שהוכרז בהיעדרם, היו רבים שחזרו מעבודתם במחצבות.

מחצבות אחרות, חלקן משוקמות, חלקן פעורות או פעילות וחלקן סמויות לגמרי מן העין תחת בנייה רוויה, מסתירות פצעים אחרים. על מחצבותיה של בקעת השאע'ור, היא בקעת בית הכרם, ניטש מאבק בן יותר מעשור מתחילת שנות החמישים – שנחקק לא רק בסלעים שנבלעו מאז בעיר כרמיאל, אלא גם במילים שממשיכות להדהד ושצריך רק להקשיב להן. מאבני המחצבות הללו הוציא עבור שמונת ילדיו לחם וספרי לימוד הדובר בשירו המפורסם, והמושמץ עד בלי די, של מחמוד דרוויש "תעודת זהות" משנת 1963. המחצבות הללו היו "כל שנותר" לתושבי השאע'ור אחרי 1948, והן בנו בהן עולם. נכון היה שנחשוב גם על איחוי העולמות הללו כחלק בלתי נפרד מאיחוי הפצע בנוף, בכל פעם שאנו מתבוננות במחצבה.